אמנות מושגית - conceptual art

לפתיחת המסמך כדף PDF לחצו כאן, יש להמתין זמן מה עד טעינת המסמך במלואו

היא משחררת את האמנות מהעתקת המציאות ועיקרה הבעת רעיונות באמצעות הקומפוזיציה, הצבע, התנועה, הקו והטקסטורה.

כדי להבין במה היא שונה מהגדרת האומנות הקלאסית, צריך לחזור אל ההגדרה הקלאסית.

אמנות לפי ההגדרה הקלאסית, היא מימזיס, כלומר: האומנות היא חיקוי המציאות.
ככל שהחיקוי נאמן יותר למציאות האמנות טובה יותר.

השואה בין אמנות קונספטואלית לקלאסית

כדי להבין במה היא שונה מהגדרת האומנות הקלאסית, צריך לחזור אל ההגדרה הקלאסית.

אמנות לפי ההגדרה הקלאסית, היא מימזיס, כלומר: האומנות היא חיקוי המציאות. ככל שהחיקוי נאמן יותר למציאות האמנות טובה יותר.

קונספטואליזם מתקיים באמנות לאורך ההיסטוריה ברמות שונות.

הנושא המרכזי בתולדות האמנות הוא דמות האדם.

האדם מעניין את עצמו מתחילת קיומו. דרך הצגת האדם את עצמו, אנו מבינים את תפיסת עולמו ואת ראית עצמו במרחב.

מבחינה פיסית האדם לא השתנה באלפי השנים האחרונות, אולי השמין והוסיף קצת גובה, מפאת תזונה משופרת,  אך בעיקרון אנחנו דומים לאבותינו מתקופת אברהם אבינו או דוד ושלמה.

הדוגמה הראשונה שאביא בפניכם היא תפיסת דמות האדם המצרית.

תפיסה זו מגדירה בציור ובתבליט  את האדם בצורת נוסחה מובהקת: ראש בפרופיל + גוף בחזית + רגליים בפרופיל = אדם

צורה זו אינה אפשרית מבחינת התנועה של גוף האדם, אך היא מבטאה באופן המובהק ביותר, את האדם כיצור בעל ייחוד.

מה שעניין את המצרי הוא ביטויה של דמות האדם לנצח, בצורה שאינה משתנית וזאת הוא משיג באמצעות

הצבת הגוף במבנה שמראה את צורתם המיוחדת של איברי האדם, השונים מאיברי בעלי חיים אחרים.

(לכל החיות יש ראש, גוף ורגליים, אך ראש כזה, גוף כזה ורגליים כאלה הן ייחודיות לאדם)

אם נסתכל בשתי הדוגמאות שמובאות הראשונה של פרעה וסמלי המלוכה והשנייה של רעמסס השני בזמן קרב ובתנועה,
נראה שהקונספט של תאור דמות האדם זהה והוא מתייחס אל האדם, גם כשהוא בתנועה, מעמדת מוצא של הקבוע, הבלתי משתנה.

מצידו השני של הים התיכון התפתחה התרבות היוונית. הקונספט היווני היה שונה בתכלית מהמצרי.

לעומת המצרי שרצה לתאר את דמות האדם בצורה קבועה, היווני רוצה לתאר את האדם כיצור פסיכו-פיזי שנמצא כל הזמן בתהליך של שינוי. לשם כך הוא בוחר לייצג את האדם האידיאלי - גיל 15-25,

ברגע שלפני ביצוע הפעולה, שנקרא המומנט הקלאסי.

ואדגים זאת בשתי דוגמאות:

1. זאוס פוסידון מכף ארטמיסיון. 480 לפנה"ס. שיש.
   הדמות היא של גבר יפה במיטבו, גובהו 2.10 מ' וכך מפתח ידיו.
   הוא עומד בתנוחה שבה עיקר משקל הגוף מונח על רגל שמאל ורגל ימין תומכת, יד שמאל מכוונת למטרה ויד ימין אוחזת בכידון ברגע שלפני הזריקה.
   שיווי המשקל העדין שבו נמצא הגוף, ברגע שלפי הזריקה, נקרא המומנט הקלאסי.
2. הדיסקובולוס – זורק הדיסקוס. שיש (העתק מפסל הברונזה של מירון 450 לפנה"ס) גובהו 155 ס"מ.
   גופו רכון קדימה בתנועה סיבובית, מעין קפיץ דרוך לקראת תנועה, שבהשתחררו, הדיסקוס יעוף והגוף יתיישר.
   נקודת המוצא של התיאור היווני הוא האדם הנמצא במצב של שינוי מתמיד וניסיון לתפוס את הרגע החולף.
   היוונים הפכו את גוף האדם, מדיום להבעת חוויות.

הקונספט השלישי שאציג בפניכם הוא הרומי.

בעוד שהמצרי מתייחס לקבוע, הבלתי משתנה לנצח והיווני מציג את הטיפוס האידיאלי ברגע החולף.
הרומי מציג את האינדיבידואלי החד-פעמי שבכל אדם. הוא איננו מציב אב-טיפוס, הוא איננו מתייחס לכלל הגוף,
אלא לחלק אחד מהגוף, שלדעתו הוא המייצג את האדם - הפנים.
(תפיסה זו של הרומאים, מקובלת על כל העולם כשבכל התעודות והפספורטים מציגים את תמונת הפנים בלבד)
בשני הדיוקנאות של יוליוס קיסר, אין אידיאליזציה, יש הבעת קשיחות, קמטים במצח ובלחיים ותחילתה של התקרחות.

אך יש כאן הצגה אישית מאד, שניתנת לזיהוי של גיבור תרבות שחי לפני אלפיים שנה.
וכך דמויות הנשים שמשקיפות אלינו ממרחק שני אלפי שנים.

קונספט נוסף הוא הקונספט הנוצרי. גישה של סימול או הפשטה.

סמל הוא מייצג מוסכם לאובייקט או נושא כלשהו.
בנצרות פיתחו שיטה של קודים, תראה דבר מסוים ותחשוב על משהו אחר.
הדוגמה הבולטת ביותר היא הצלב הנוצרי.
הצלב הנוצרי ידוע גם כצלב לטיני הוא צלב שזרועו המצביעה כלפי מטה ארוכה משלוש הזרועות האחרות שאורכן
אחיד. פעמים רבות אורך הזרוע הארוכה כפול מאורכן של כל אחת מהזרועות האחרות. זהו סמלה המוכר ביותר של
הנצרות, וצורתו מבוססת על צורת הסד שאליו היו קושרים הרומאים נידונים למוות בצליבה. צלב זה מייצג בנצרות את
ייסוריו של ישו בזמן צליבתו כמתואר בברית החדשה, ועל כן הוא מכונה גם צלב הפסיון.

בשתי הדוגמאות שלפנינו אנו רואים את הצלב.
בראשונה את הסמל בצורתו הידועה כפי שהוא מופיע באתרים שונים.
בדוגמה השנייה אנו רואים את התפתחות הסימול והמעבר מתמונה לסמל מופשט.

בכיפה אנו רואים שני שלבים:
בראשון ישו הרועה בתחתית הכיפה ובמרכזה הצלב הגדול שהוא הסימול לישו מלך העולם.

הכיפה = כיפת השמים.
סמל נפוץ נוסף הוא היונה המסמלת את רוח הקודש.

בתקופת הרנסנס

בתקופת הרנסנס הקונספט משתנה ומשלב בין רעיונות מדעיים וקלאסיים וכך נוצר הדימוי הידוע של ליאונרדו האדם מידת הדברים. בדמות האדם הויטרוביאני שלו, אנו רואים את היחס בן שתי הצורות האידיאליות ברנסנס, הריבוע והעיגול ואת האדם שהבנת הפרופורציות של גופו מהוות מרכיב חשוב בהבנה העולם.

המאה ה-20

הקונספט המאתגר והמודרני הוא של המאה ה-20. מסמנים את מרסל דושאן הצרפתי כמוביל מהלך זה.
המהלך הבולט ביותר בעבודתו שהשפיעה על כל האמנים הוא הכנסת Readymade שילוב חומרים או חפצים
שימושיים ליצירתו, דוגמת המשתנה שנקראה מזרקה, או גלגל אופניים עם שרפרף, והזכוכית הגדולה.
האסתטיקה של ה"רדי מייד" מצביעה דווקא על המחשבה האמנותית כאלמנט החשוב ביותר ביצירתה של  אמנות. רעיון זה נתפש בעיני ציבורים שונים כנלעג, דבר המועצם על ידי השימוש המכוון של דושאן דווקא  במשתנה ציבורית וכינויה "מזרקה", תוך ערעור על המושג המקובל של מהי "מזרקה".

העמדת המשתנה כאובייקט אמנותי מאלצת את הצופה להתייחס אליו כאל פסל ולזהות בו ערכים צורניים כגון: חוקי  הסימטריה, מתח בין מסה לחלל, תנועה, צבעוניות או מונוכרומיות. הצבתה של המשתנה במהופך מנטרלת את , השימוש הפונקציונלי שלה, והופכת אותה לאובייקט מושגי. בנוסף, העובדה שהמים זורמים ממנה החוצה ולא פנימה  מנטרלת אף היא את הפונקציונליות הראשונית וכן מדגיש את האירוניה וההומור שאפיינו באותה תקופה את דושאן  בפרט ואת אמני הדאדא בכלל.

הזכוכית הגדולה" או "הכלה מופשטת על ידי הרווקים, אפילו".
היצירה נוצרה בין השנים 1915 - 1923, נחשבת לאחת מיצירות האמנות החשובות והייחודיות  במאה ה-20. היא מוצגת כיום בתצוגת קבע במוזיאון פילדלפיה לאמנות.
כדי להבין את השוני בקונספט יש לראות שתי יצירות המטפלות באותו נושא.
רודן מבטא אהבה בדרך הקלאסית, של זוג אוהבים צעיר ואידיאלי, אנשים צעירים מחובקים, שאהבתם היא גופנית.
זהו תאור סיפורי, המציג את הנאהבים בצורה הנעימה והמוכרת לכל אחד.
ברנקוזי תלמידו של רודן, מייצג את האהבה על ידי התמזגותם של בני זוג, הנאהבים הם גוש אבן יחיד,
שקו אנכי מציין את היותו מורכב מבני זוג. הקונספט של האהבה הוא חומרי טכני .
דושאן לועג לכל הרומנטיקה שמלווה את העיסוק באהבה ומציג את ארוטיקה כעניין מכני.
הכלה של דושו היצירה עשויה ממסגרת עץ וברזל ובתוכה חלקי מתחת ללוח זכוכית. היא מייצגת תשוקה ואירוטיקה.
הכלה בחלק העליון של היצירה, מתוארת כמסגרת של חלונות שהרווקים מתאמצים לחדור אליה. ובחלקה השני הרווקים שמתוארים כחליפות חסרות גוף בצד שמאל, וחרוטים (תאי זרע) הנורים באמצעות  המרכבה, מהכוח שמספקת להם מטחנת השוקולד, אל כיוון הכלה. אך הרווקים מחטיאים ומתוסכלים.
תאור מעשה האהבה לפי דושו הוא תאור מכני טכני לחדירה, וכל הרומנטיקה שעוטפת אותה מסביב היא קשקוש שלא לעניין.
דושאן מתייחס בהומור לאמנות, בבחירתו במונה-ליזה, סמל עולמי לאמנות נעלה ומוסיף לה זקן ושפם וראשי תיבות של משפט בצרפתית : בוער לה בתחתונים, כלומר היא חרמנית.
בחירה ביצירה זו מכונת ומטרתה להעביר את המסר מהעיסוק המלומד הרציני באמנות לפנים אחרות.
זה הביא לגל של הומור שעד היום נוספות אליו גרסאות שונות ואביא מעט מהן.

לסיכום, האמנות מלווה את האדם משחר ההיסטוריה, ליצירות האמנות בכל התקופות היה קונספט, אלא שהוא התגבש
באיטיות ונוצר בתוך מסגרת חברתית פוליטית כמענה לצורך, תוך כדי יצירת כלים, כללים, חומרים ומסגרות לביצוען והצבתן.
המיוחד באמנות המאה ה- 20, הוא קצב שינוי הרעיונות וההתמקדות בהם, על חשבון העיסוק המרוכז בטכניקה
ובדרכי הבעה. יסודות החידוש וההפתעה הפכו לחיוניים באמנות המודרנית והשיפוט האמנותי מייחס חשיבות
רבה ליצירתיות ולפתרונות לא שגרתיים.