השימוש באתר זה ובתכניו מיועד
לצרכי מחקר ולימוד עצמי
במסגרת הקורסים אותם אני מעבירה בלבד.
חל איסור על הפצת המידע או אחסונו במערכת אלקטרונית אחרת.
הפוסט-אימפרסיוניזם הוא החטיבה הידועה ביותר האמנות המודרנית.
האימפרסיוניסטים הם אהובים ביותר על הקהל.
השם פוסט-אימפרסיוניזם מציין את מקומה של הקבוצה לאחר קבוצה אחרת.
שמה, ניתן לה ע"י מבקר האמנות רוג'ר פרי -ROGER FRY שכינה תערוכה שערך בלונדון ב1910- בשם: מונה והפוסט-אימפרסיוניזם. בתערוכה זו הוצגו יצירותיהם של ואן-גוך, גוגן, סזאן וסרה.
לתקופה הפוסט-אימפרסיוניסטית אין גבולות מדויקים, היא נמשכה כעשרים שנה. ראשיתה
במשבר האימפרסיוניזם בשנות ה-80 של המאה ה-19 וסיומה עם מותו של סזאן ב-1905.
מצבו של הציור בסביבות 1885 מורכב: האימפרסיוניזם שהיה מותקף ע"י המבקרים, מתחיל להיות מקובל על הקהל.
בסוף שנות ה-80 מתחיל האימפרסיוניזם להשפיע מחוץ לגבולות צרפת. בשנות ה-90 המוקדמות מוצאים אסכולות אימפרסיוניזם בגרמניה, אוסטריה ואנגליה. חסידי הסגנון מתרבים והולכים והוא הופך כסגנון בין הסגנונות.
בתוך קבוצת יוצרי הסגנון, הופך האימפרסיוניזם לבעייתי ויוצריו מתרחקים ממנו בהדרגה. התרחקותו של רנואר מתבטאת בתמונותיו שלאחר 1885 שבהן הוא חוזר להבלטה גושית רבה ולפלסטיות, שהייתה מבוטלת בתמונותיו עד לשנים אלו. יחד עם זה, תפישת האור נשארת תמיד אימפרסיוניסטית וכן הטכניקה של רסיסי צבע בחלקים של התמונה. מרכיבים אלו הם בעלי חשיבות רבה, אך היצירות חורגות מעבר לאימפרסיוניזם.
המעבר מהאימפרסיוניזם לפוסט איננו מעבר של מרידה במוסכמות (כפי שהיה המעבר לאימפרסיוניזם מהניאו-קלאסיקה) משתי סיבות:
סזאן ואן-גוך וגוגין , היו אימפרסיוניסטים ביצירות מסוימות. זוהי התפתחות פנימית בעלת כיוון מסוים מתוך האימפרסיוניזם, שהעלה בעיות ציוריות שכדי לפתרן נזקקו לחרוג ממנו. כלומר זו הייתה התפתחות דיאלקטית של הציור.
הגורמים שדחפו את האומנים אל מחוץ לאימפרסיוניזם היו:
האימפרסיוניזם הוא סוג של נטורליזם, של ציור המבקש לתאר את הטבע תיאור נאמן,
אבל מתוך כך הוא מתרחק מהאמנות, מפני שאינו מקפיד על אמצעים
אומנותיים.
(טיעון שגוי, שאינו מבחין בלגיטימיות של אמצעים שונים בזמנים שונים)
הפוסט התנגדו לפירוק הצבע לקטעים קטנים וגיבשו גושים ושטחים שלמים בצבע אחיד.
בתחום הצבע מתרחש בפוסט תהליך שחרורו מכל תפקידים תיאוריים.
הפוסט מתעלם לחלוטין מעקרון הסטרוקטורה של האובייקט המצוייר (עקרון חשוב בציור
הרנסנסי ובמיוחד ברנסנס הצפוני).
דיון בארבעה יוצרי פוסט בולטים: ואן-גוך, גוגין סירה וסזאן, המתייחסים לנקודות
מוצא זהות, ימחיש את הפתרונות, השונים זה מזה באופן עקרוני ומעשי.
פתרונו של ואן-גוך בדגש הבעתי, של גוגין בדגש צבעוני, סרה וסזאן בדגש קומפוזיציוני.
ואן-גוך VINCENT VAN-GOCH 1853-1890 נקודת מוצא לדיון בפוסט אימפרסיוניזם.
ואן-גוך גוך צייר כ-800 תמונות בחייו ומספר דומה של רישומים בתקופת יצירה קצרה ואינטנסיבית המתחלקת ל-3 חלקים:
1. לפני מגעו עם האימפ' - הולנד 1880-86
2. התק' הפריסאית 1886-1888
3. ארל (דרום צרפת) - 1888-90. התקופה החשובה והידועה ביצירתו
ואן-גוך הוא צייר שהאמנות היא גורלו ולאגדת חייו היתה השפעה מכרעת על התפתחות מושג האמנות המודרנית בתודעת הציבור.
מבחינה תמטית לא קיים הבדל בין ואן-גוך לאימפרסיוניזם, ניכרת ביצירותיו השפעתו של מונה וכדי לבסס זאת יש להשוות יצירות נוף של 2 האמנים.
השוני העקרוני בין ואן-גוך לאימפרסיוניזם מתבטא ביחס לעמדתו הבסיסית לנושאים המתוארים ולטכניקה הציורית שבאה לידי ביטוי מובהק בסגננו האישי.
הפורטרט של ואן-גוך שונה מהאימפרסיוניזם באופן התיאור הסגנוני, האימפ' ציירו פורטרט כפי שהם ציירו כל דבר - כתופעה אופטית שמורכבת מאלמנטים שונים של אור וצל.
בהיסטוריה של הציור, בפורטרט אומר האמן משהו על טבעו ואישיותו של המתואר. האימפרסיוניזם ניתקו עצמם ממסורת זו. אם היו ביטויים אישיים אצלם הם למרות הכוונה ולא בגללה.
מבחינת המשמעות האקספרסיבית, הפורטרט של ואן-גוך הוא ההיפוך הגמור לפורטרט האימפרסיוניסטי. הוא משתדל לתת תיאור טיפוסי של אדם-פשוט, שיאמר משהו על אישיותו ועל אנושיותו. רצוי להשוות פורטרטים של ואן-גוך לאלה של רנואר כדי להסביר עמדה זו. ואן-גוך אינו מוותר על גוון הצבעים ומשחק האור אך הוא משתמש באמצעים האימפ' עד גבול מסוים.
השפעת הצילום על הפורטרט בשנות ה-80 הייתה במסגרת של 3 זרמים: התיאור האימפרסיוניסטי, התיאור הפוסט-אימפרסיוניסטי והתיאור הצילומי. הפורטרט הרנסנסי הוא תיאור פסיכולוגי וזו הייתה תפיסה בלתי מעורערת עד המאה ה19-. התיאור הצילומי נותן תיאור של הבזק רגעי והאימפרסיוניזם במגמה של עין התמימה. ואן-גוך רוצה להביע ולתאר את הטבע הנפשי של המתואר. (בודאי שדרך אמירה זו ניתן להבין את השלכת חוויותיו שלו עצמו)
הפרספקטיבה ברנסנס היא קונסטרוקציה של חלל, הבעיה העיקרית בה, היא הקביעה הנכונה של הפרופורציות בין העצמים השונים המתוארים המרכיבים את החלל.
האימפ' התנגדו לפרספקטיבה ולא תארו את גבולות העצמים אלא התרשמות בה הגבולות מטושטשים, טשטוש זה גרר אחריו תפישה לא פרספקטיבית.
ביצירתו של ואן-גוך יש הדגשה על הפרספקטיבה, זו לא פרספקטיבה נכונה אלא דרמטית, הנסמכת על מסורת אך חדשה בדרך בנייתה.
במכתבו של ואן-גוך אל אחיו הוא כותב שהעולם מלא משמעויות ובתיאור הדברים בציור יש לנסות לתפוס את מהותם הפנימית ולא רק לתאר את הקליפות. כלומר תאור האובייקט שבחיצוניותו נשקפת פנימיותו. הציור = מראה+משמעות.
אמצעים אמנותיים:
- קומפוזיציה ערוכה מזווית ראיה מיוחדת, מעוותת מגזימה ומדגישה.
- צביעה אמוציונאלית בהתאם לאסוציאציות שמעוררים בו הצבעים.
-קווי מכחול אקספרסיביים. הנחה ישירה של צבע על המשטח, מריחה עזה ונמרצת לעיתים חריטה, לעיתים יצירת פרספקטיבה ע"י כיוון הקווים.
- הקוויים מנותקים מהמתאר - ביטוי לתנועה כגון כיווני צמיחה של העצים, האוטופורטרט דומה ללהבה כחולה. הקווים ביטוי לרחש החיים באובייקטים אותם ניסה ואן-גוך לתאר.
גוגין PAUL GAUGUIN 1848 - 1903
נחשב לאבי כל המגמות הלא רציונאליות באמ' המודרנית, מהסימבוליזם ועד לדאדא והסוריאליזם.
החל לצייר רק ב1874-, בתחילת דרכו היה אימפרסיוניסט.
ב1883- זנח את כל עיסוקיו והתמסר לציור.
1891 - נוסע לטהיטי. 1893-5 תקופת ביניים בפאריס.
1895 - נסיעה שניה לטהיטי. שם נפטר ב1903-.
התקופות החשובות ביצירתו: בפונט אוון עד 1890 ובטהיטי.
- גוגן בניגוד לאימפרסיוניזם תבע לצייר מהזיכרון ולא מהטבע. טענתו: "הזיכרון צובע את המראות באורח אמוציונאלי."
- ריכוז תמצות ופישוט יעניקו לתמונה יתר עוצמה ולכן בתמונותיו מתעלם מפרטים, הצביעה במשטחים גדולים ובולטים, ויש ניגוד בין צבעים וקווי קונטור חזקים.
- לדעתו יש משמעות פסיכולוגית לצבעים ויש לתת לציור איכויות חלומיות.
- הציור הוא פואמה בלי ליברטו, כלומר: הצבעים משפיעים ללא נושא.
למעשה, גוגן לא הגיע להפשטה והפרימיטיביזם שלו הוא רק החלפת הליברטו - ציוריו הם החלפת הנושא (הנסיעה לטהיטי) ולא שלילתו.
- הסימבוליזם שלו ללא סמל, על פי טענתו בניגוד לאופיו הבסיסי של הסימבוליזם שהוא משהו המייצג משהו אחר.
סירה 1859 - 1891 GEORGES SEURAT
סרה רצה למסור את מראות העולם דרך המוליך של אור-צבע במקום הרפלקסיות של האור האימפרסיוניסטי.
אמצעי הציור שלו הן נקודות בעלות גודל אחיד.
לאמנותו קראו ניאו-אימפרסיוניזם המצביע על קרבתו לאימפ' וכן פוינטיאליזם POINTILISM מלשון נקודות, DIVISIONISM מלשון פירוק וכרומו-לומינריזם CHROMO-LUMINARISM אור-צבע השם שסרה עצמו העדיף.
סרה רצה לקבוע מערכת כללים קבועה, המבוססת על מדידה ותכנון, מערכת שיטתית המתרגמת את הקליטה החושית ליצירה אמנותית בגישה מדעית.
כללי תורתו מבוססים על:
1. תורת הצבעים. צבעים ראשוניים וצבעים משלימים.
על פי חוקיות ומדידה מתמטית ניתן להניח את סגול כתום
הנקודות על הבד בהתאם לאפקטים המבוקשים.
כחול צהוב
ירוק אדום
2. אפקטים של הבעה בקומפוזיציה
צבעים חמים + טון בהיר + כיוונים מתנשאים מקו האופק = הבעת שמחה. /\
" קרים + " כהה + " משתפלים " " = הבעת צער. \/
השיטה הייתה שכלתנית מדי (מהאימפרסיוניסטים נתפס לה פיסארו בסוף ימיו) אך היא מהווה חלק מהניסיון לקבוע חוקיות אובייקטיבית לתהליך היצירה.
מרחיקת לכת יותר ומשפיעה הייתה תפיסתו של סזאן למבניות התמונה.
פול סזאן PAUL CE`ZANNE 1839-1906
סזאן הקונסטרוקטור הגדול, נחשב למכריע ביותר בהשפעתו על האמנות המודרנית מבין כל הפוסט-אימפרסיוניסטים.
סזאן היה אמן אינדיווידואליסט , התקשר לפיסארו ונטל חלק בסלון הנדחים - 1874 כאימפרסיוניסט, אך כבר שם, בולט בשונותו.
זולה שהיה ידידו מלימודיהם הציגו כדוגמה לצייר שלא הצליח להיות אימפרסיוניסט וכתוצאה מכך מנתק סזאן את קשריו עמו ומתנתק כמעט לחלוטין.
משנת 1882 הסתגר באחוזתו ופיתח את סגנונו המיוחד שהוצג לראשונה
ב-1895.
ב- 1904-5 אורגנו לו מספר תערוכות יחיד, ומאז מתחילה שליטתו על האמנות בשני זרמיה העיקריים הפוביזם והקוביזם.
על פי סזאן הציור קשור אל הטבע כפי שטענו האימפרסיוניסטים, אך בניגוד להם טען שבין הטבע לאמנות יש מרחב ביניים של תרגום מכלי אל כלי, הצורות האמנותיות מופקות ומזוקקות מהטבע, אבל הן עוברות פילטר פורמלי - מסננת צורנית.
"הטבע חייב להתנסח במושגים של צילינדרים, קובים וקונוסים".
סזאן נמנע מביטוי אמוציות ואפקטים הבעתיים חזקים הוא מנסה לבנות את האובייקט ולמסור מה יש בו.
- התמונה היא קונסטרוקציה לעצמה, הרמוניה הכפופה לחוקיה הסגוליים (הדוד דומיניק הוא סימטריה של צלב בתוך צלב)
ההתאפקות מהבעה בולטת אצל סזאן בתיאור הדומם, השוואת תמונותיו לאלה של קרואג'יו או לתיאורים ההולנדיים תסביר את תאורו כציור ולא תאור של פירות.
משחקי הקלפים של סזאן שקועים בהתבוננות נטולת רגשות לעומת התיאורים המסורתיים המתמקדים במתח. תאורו מתמקד בגושים הצבעוניים שניתן להעבירם לנושא אחר.
תאור המתרחצים של סזאן אובייקטיבי, הדמויות מכונסות בעצמן וההבעה דומה למונדריאן, לעומת התיאור האימפרסיוניסטי המתמקד בהנאה ובשמחה.
סזאן הוא אבי האמנות המודרנית בכך שהוא משנה את עיצוב הטבע, הוא מנסח את הטבע בצורות גאומטריות מתוך קרירות והתאפקות. הקרירות הסזאנית היא תחילת הדרך אל התיאור של צורות פשוטות יותר ודרכו זו מצביעה על הקשר בין האספקט ההבעתי והפורמלי.
יצירתה של המאה ה- 19- עומדת בסימן שני זרמים ומסורות מנוגדות:
המסורת האקדמית והמסורת הרומנטית. כל אחד מהם מעלה ערכים והזרם המנצח הוא תוצאה
ישירה של אמנותו של דלקרואה - האימפרסיוניזם.
האימפרסיוניזם סותר את כל המגמות וההנחות הקלסיציסטיות של דוד ואנגר. בסיום המאה
הזרם המנצח השתנה גם הוא וביצירותיו של סזאן ניתן למצוא אלמנטים שמחברים אותו עם
הקלסיציזם - ההבלטה הקווית לדוגמה.
יצירותיהם של ואן-גוך, סזאן וגוגן הן תוצאה של המהפכה שחולל דלקרואה, אבל הדחפים
והמניעים של השנויים היו מניעים פנימיים.
אמנות המאה ה-19 היא רציפות בעלת שינויים מתמידים, אך שינוי כה מעמיק ומזורז לא
קיים באף תקופה אחרת.
הנושאים באמנות המאה ה-19
ההבדל העקרוני בין אנגר ודלקרואה איננו בתמטיקה, כל נושא שתואר ע"י אנגר יכול היה
להיות מצוייר ע"י דלקרואה ולהיפך. מפרידה בין דלקרואה ואנגר דרך העיצוב בסגנון ולא
הנושא. התוכן הנשגב מחבר את ראשית המאה עם המאות שקדמו לה. הנושאים החדשים המופיעים
במאה ה-19- הם:
* ההתמקדות הסוציאלית, הקריקטורה כסוג של אמנות אצל דומיה, ותאור היומיום שזוהי
ההיסטוריה בסיום המאה ולא המאורעות הגדולים.
* תפישת האמנות בסוף המאה שמה את הנושא הדידקטי של תחילתה בצד ומטפלת בעניינים
אחרים של הבעה ובעיות מתחום האמנות עצמה.
מה שאנו מכנים היום אמנות מודרנית. היה במאה ה19- תהליך פנימי בתוך האמנות ששינה
אותה מהיסוד.
פול גוגן Paul Gauguin 1848-1903
וינסנט ואן גוך 1853 - 1890 Vincent van Gogh
ג'ורג' סרה Georges Seurat 1859 - 1891
פול סזאן 1839-1906 Paul Cézanne
אנרי טולוז לוטרק Henri Toulouse-Lautrec 1864-1901
אדוארד מונק Edvard Munch 1863-1944
© כל הזכויות שמורות לד"ר תרצה יום-טוב