השימוש באתר זה ובתכניו מיועד לצרכי מחקר ולימוד עצמי
במסגרת הקורסים אותם אני מעבירה בלבד.

חל איסור על הפצת המידע או אחסונו במערכת אלקטרונית אחרת.

 

פוסט אימפרסיוניזם - Post-Impressionism

 

הפוסט-אימפרסיוניזם הוא החטיבה הידועה ביותר האמנות המודרנית.

האימפרסיוניסטים הם אהובים ביותר על הקהל.

השם פוסט-אימפרסיוניזם מציין את מקומה של הקבוצה לאחר קבוצה אחרת.

שמה, ניתן לה ע"י מבקר האמנות רוג'ר פרי -ROGER FRY שכינה תערוכה שערך בלונדון ב1910- בשם: מונה והפוסט-אימפרסיוניזם. בתערוכה זו הוצגו יצירותיהם של ואן-גוך, גוגן, סזאן וסרה.


לתקופה הפוסט-אימפרסיוניסטית אין גבולות מדויקים, היא נמשכה כעשרים שנה. ראשיתה במשבר האימפרסיוניזם בשנות ה-80 של המאה ה-19 וסיומה עם מותו של סזאן ב-1905.

האימפרסיוניזם בין יוצריו והקהל

מצבו של הציור בסביבות 1885 מורכב: האימפרסיוניזם שהיה מותקף ע"י המבקרים, מתחיל להיות מקובל על הקהל.

בסוף שנות ה-80 מתחיל האימפרסיוניזם להשפיע מחוץ לגבולות צרפת. בשנות ה-90 המוקדמות מוצאים אסכולות אימפרסיוניזם בגרמניה, אוסטריה ואנגליה. חסידי הסגנון מתרבים והולכים והוא הופך כסגנון בין הסגנונות.

בתוך קבוצת יוצרי הסגנון, הופך האימפרסיוניזם לבעייתי ויוצריו מתרחקים ממנו בהדרגה. התרחקותו של רנואר מתבטאת בתמונותיו שלאחר 1885 שבהן הוא חוזר להבלטה גושית רבה ולפלסטיות, שהייתה מבוטלת בתמונותיו עד לשנים אלו. יחד עם זה, תפישת האור נשארת תמיד אימפרסיוניסטית וכן הטכניקה של רסיסי צבע בחלקים של התמונה. מרכיבים אלו הם בעלי חשיבות רבה, אך היצירות חורגות מעבר לאימפרסיוניזם.

הבעיות אליהן מתייחס הפוסט-אימפרסיוניזם

המעבר מהאימפרסיוניזם לפוסט איננו מעבר של מרידה במוסכמות (כפי שהיה המעבר לאימפרסיוניזם מהניאו-קלאסיקה) משתי סיבות:

  1. האימפרסיוניזם לא התגבש במסורת שאפשר למרוד נגדה.
  2. האימפרסיוניזם עצמם הם שביצעו את המפנה.

סזאן ואן-גוך וגוגין , היו אימפרסיוניסטים ביצירות מסוימות. זוהי התפתחות פנימית בעלת כיוון מסוים מתוך האימפרסיוניזם, שהעלה בעיות ציוריות שכדי לפתרן נזקקו לחרוג ממנו. כלומר זו הייתה התפתחות דיאלקטית של הציור.

הגורמים שדחפו את האומנים אל מחוץ לאימפרסיוניזם היו:

  1. ההבעה. האדישות הקרירה, המרוחקת, האופיינית לציור האימפרסיוניסטי,  דחתה אומנים שחיפשו הבעה אישית.
  2. הצורה. בתיאור האימפרסיוניזם לא קיימים תחומים מוגדרים, ברורים של התמונה.
    הטיעון כלפי האימפרסיוניזם שציור הוא חסר צורה, והצורה היא מרכיב הכרחי  ומהותי בכל יצירת אמנות.

    האימפרסיוניזם הוא סוג של נטורליזם, של ציור המבקש לתאר את הטבע תיאור נאמן,
    אבל מתוך כך הוא מתרחק מהאמנות, מפני שאינו מקפיד על אמצעים  אומנותיים.
    (טיעון שגוי, שאינו מבחין בלגיטימיות של אמצעים שונים בזמנים שונים)

  3. מיקרו-סטרוקטורה באימפרסיוניזם לעומת מאקרו בפוסט.
    האימפרסיוניזם בונה את התמונה מכתמים קטנים-רבים, והסטרוקטורה שלו היא
    כתמית (ציורית)
    הפוסט הוא קווי, התמונה מאורגנת ביחידות גדולות והקו מוביל את התמונה.
  4. הארגון הקומפוזיציוני. מהרנסנס ועד האימפרסיוניזם מיוסד מבנה הקומפוזיציה על  הפרספקטיבה. לפי אלברטי היה בד הציור, חלון שדרכו מסתכלים לחלל  הנמשך לעומק, ויש בו גופים במרחבי עומק שונה. האימפרסיוניזם ביטל למעשה את  הפרספקטיבה כעקרון קומפוזיציוני בסיסי ואת הרעיון שהתמונה היא חלון  ותמורת זה העמיד בד שיש עליו צרוף צבעים יפה שמסתכלים עליו ולא דרכו.
    הבד הוא מציאות מיוחדת במינה, שיש לה חוקים משל עצמה.
  5. הפוסט מתרחק מהשאיפה ליצור אשליה וזה התבטא בשני תחומים עיקריים 
    בצבע ובצורה (קומפוזיציה).
    הבד האימפרסיוניסטי הוא תיאור אילוזיית קטע מציאות בחלקיק של זמן.
    האימפרסיוניזם הפר את עקרון הצבע הלוקאלי, שהיה מקובל מאז הרנסנס ועד  דלקרואה. הוא פירק את הצבע המיוחד לכל אובייקט ובמקום זה הביא  מרקם של צבעים שונים, בגוונים שונים ובכיוונים צבעוניים שונים.
    בתמונה אימפרסיוניסטית מתקבל מרחוק, הרושם של חפץ צבעוני בעל זהות  מסוימת, בתנאי תאורה חד-פעמיים, אך זהותו המרחבית והצבעונית לא  ברורה.
    כתוצאה מכך השיגו האימפרסיוניזם, את שיאו של הנטורליזם. הקתדרלה של מונה  נראית שונה בתנאי תאורה שונים (בוקר צהריים וערב).

הפוסט התנגדו לפירוק הצבע לקטעים קטנים וגיבשו גושים ושטחים שלמים בצבע אחיד.
בתחום הצבע מתרחש בפוסט תהליך שחרורו מכל תפקידים תיאוריים.
הפוסט מתעלם לחלוטין מעקרון הסטרוקטורה של האובייקט המצוייר (עקרון חשוב בציור הרנסנסי ובמיוחד ברנסנס הצפוני).

דיון בארבעה יוצרי פוסט בולטים: ואן-גוך, גוגין סירה וסזאן, המתייחסים לנקודות מוצא זהות, ימחיש את הפתרונות, השונים זה מזה באופן עקרוני ומעשי.
פתרונו של ואן-גוך בדגש הבעתי, של גוגין בדגש צבעוני, סרה וסזאן בדגש קומפוזיציוני.

סיכום אמנות המאה ה- 19 .

יצירתה של המאה ה- 19- עומדת בסימן שני זרמים ומסורות מנוגדות:
המסורת האקדמית והמסורת הרומנטית. כל אחד מהם מעלה ערכים והזרם המנצח הוא תוצאה ישירה של אמנותו של דלקרואה - האימפרסיוניזם.

האימפרסיוניזם סותר את כל המגמות וההנחות הקלסיציסטיות של דוד ואנגר. בסיום המאה הזרם המנצח השתנה גם הוא וביצירותיו של סזאן ניתן למצוא אלמנטים שמחברים אותו עם הקלסיציזם - ההבלטה הקווית לדוגמה.
יצירותיהם של ואן-גוך, סזאן וגוגן הן תוצאה של המהפכה שחולל דלקרואה, אבל הדחפים והמניעים של השנויים היו מניעים פנימיים.
אמנות המאה ה-19 היא רציפות בעלת שינויים מתמידים, אך שינוי כה מעמיק ומזורז לא קיים באף תקופה אחרת.

הנושאים באמנות המאה ה-19

ההבדל העקרוני בין אנגר ודלקרואה איננו בתמטיקה, כל נושא שתואר ע"י אנגר יכול היה להיות מצוייר ע"י דלקרואה ולהיפך. מפרידה בין דלקרואה ואנגר דרך העיצוב בסגנון ולא הנושא. התוכן הנשגב מחבר את ראשית המאה עם המאות שקדמו לה. הנושאים החדשים המופיעים במאה ה-19- הם:
* ההתמקדות הסוציאלית, הקריקטורה כסוג של אמנות אצל דומיה, ותאור היומיום שזוהי ההיסטוריה בסיום המאה ולא המאורעות הגדולים.
* תפישת האמנות בסוף המאה שמה את הנושא הדידקטי של תחילתה בצד ומטפלת בעניינים אחרים של הבעה ובעיות מתחום האמנות עצמה.
מה שאנו מכנים היום אמנות מודרנית. היה במאה ה19- תהליך פנימי בתוך האמנות ששינה אותה מהיסוד.

השינוי הוא הדבר המכריע והוא תו ההיכר של אמנות המאה ה- 19.

פול גוגן Paul Gauguin 1848-1903

וינסנט ואן גוך  1853 - 1890 Vincent van Gogh

לניתוח יצירתו של ואן גוך ראו "התבוננות בתמונה"

ג'ורג' סרה Georges Seurat 1859 - 1891

פול סזאן 1839-1906 Paul Cézanne

אנרי טולוז לוטרק Henri Toulouse-Lautrec 1864-1901

אדוארד מונק Edvard Munch 1863-1944


 

חזרה לדף השער

© כל הזכויות שמורות לד"ר תרצה יום-טוב