השימוש באתר זה ובתכניו מיועד
לצרכי מחקר ולימוד עצמי
במסגרת הקורסים אותם אני מעבירה בלבד.
חל איסור על הפצת המידע או אחסונו במערכת אלקטרונית אחרת.
הפוסט-אימפרסיוניזם הוא החטיבה הידועה ביותר האמנות המודרנית.
האימפרסיוניסטים הם אהובים ביותר על הקהל.
השם פוסט-אימפרסיוניזם מציין את מקומה של הקבוצה לאחר קבוצה אחרת.
שמה, ניתן לה ע"י מבקר האמנות רוג'ר פרי -ROGER FRY שכינה תערוכה שערך בלונדון ב1910- בשם: מונה והפוסט-אימפרסיוניזם. בתערוכה זו הוצגו יצירותיהם של ואן-גוך, גוגן, סזאן וסרה.
לתקופה הפוסט-אימפרסיוניסטית אין גבולות מדויקים, היא נמשכה כעשרים שנה. ראשיתה
במשבר האימפרסיוניזם בשנות ה-80 של המאה ה-19 וסיומה עם מותו של סזאן ב-1905.
מצבו של הציור בסביבות 1885 מורכב: האימפרסיוניזם שהיה מותקף ע"י המבקרים, מתחיל להיות מקובל על הקהל.
בסוף שנות ה-80 מתחיל האימפרסיוניזם להשפיע מחוץ לגבולות צרפת. בשנות ה-90 המוקדמות מוצאים אסכולות אימפרסיוניזם בגרמניה, אוסטריה ואנגליה. חסידי הסגנון מתרבים והולכים והוא הופך כסגנון בין הסגנונות.
בתוך קבוצת יוצרי הסגנון, הופך האימפרסיוניזם לבעייתי ויוצריו מתרחקים ממנו בהדרגה. התרחקותו של רנואר מתבטאת בתמונותיו שלאחר 1885 שבהן הוא חוזר להבלטה גושית רבה ולפלסטיות, שהייתה מבוטלת בתמונותיו עד לשנים אלו. יחד עם זה, תפישת האור נשארת תמיד אימפרסיוניסטית וכן הטכניקה של רסיסי צבע בחלקים של התמונה. מרכיבים אלו הם בעלי חשיבות רבה, אך היצירות חורגות מעבר לאימפרסיוניזם.
המעבר מהאימפרסיוניזם לפוסט איננו מעבר של מרידה במוסכמות (כפי שהיה המעבר לאימפרסיוניזם מהניאו-קלאסיקה) משתי סיבות:
סזאן ואן-גוך וגוגין , היו אימפרסיוניסטים ביצירות מסוימות. זוהי התפתחות פנימית בעלת כיוון מסוים מתוך האימפרסיוניזם, שהעלה בעיות ציוריות שכדי לפתרן נזקקו לחרוג ממנו. כלומר זו הייתה התפתחות דיאלקטית של הציור.
הגורמים שדחפו את האומנים אל מחוץ לאימפרסיוניזם היו:
האימפרסיוניזם הוא סוג של נטורליזם, של ציור המבקש לתאר את הטבע תיאור נאמן,
אבל מתוך כך הוא מתרחק מהאמנות, מפני שאינו מקפיד על אמצעים
אומנותיים.
(טיעון שגוי, שאינו מבחין בלגיטימיות של אמצעים שונים בזמנים שונים)
הפוסט התנגדו לפירוק הצבע לקטעים קטנים וגיבשו גושים ושטחים שלמים בצבע אחיד.
בתחום הצבע מתרחש בפוסט תהליך שחרורו מכל תפקידים תיאוריים.
הפוסט מתעלם לחלוטין מעקרון הסטרוקטורה של האובייקט המצוייר (עקרון חשוב בציור
הרנסנסי ובמיוחד ברנסנס הצפוני).
דיון בארבעה יוצרי פוסט בולטים: ואן-גוך, גוגין סירה וסזאן, המתייחסים לנקודות
מוצא זהות, ימחיש את הפתרונות, השונים זה מזה באופן עקרוני ומעשי.
פתרונו של ואן-גוך בדגש הבעתי, של גוגין בדגש צבעוני, סרה וסזאן בדגש קומפוזיציוני.
יצירתה של המאה ה- 19- עומדת בסימן שני זרמים ומסורות מנוגדות:
המסורת האקדמית והמסורת הרומנטית. כל אחד מהם מעלה ערכים והזרם המנצח הוא תוצאה
ישירה של אמנותו של דלקרואה - האימפרסיוניזם.
האימפרסיוניזם סותר את כל המגמות וההנחות הקלסיציסטיות של דוד ואנגר. בסיום המאה
הזרם המנצח השתנה גם הוא וביצירותיו של סזאן ניתן למצוא אלמנטים שמחברים אותו עם
הקלסיציזם - ההבלטה הקווית לדוגמה.
יצירותיהם של ואן-גוך, סזאן וגוגן הן תוצאה של המהפכה שחולל דלקרואה, אבל הדחפים
והמניעים של השנויים היו מניעים פנימיים.
אמנות המאה ה-19 היא רציפות בעלת שינויים מתמידים, אך שינוי כה מעמיק ומזורז לא
קיים באף תקופה אחרת.
הנושאים באמנות המאה ה-19
ההבדל העקרוני בין אנגר ודלקרואה איננו בתמטיקה, כל נושא שתואר ע"י אנגר יכול היה
להיות מצוייר ע"י דלקרואה ולהיפך. מפרידה בין דלקרואה ואנגר דרך העיצוב בסגנון ולא
הנושא. התוכן הנשגב מחבר את ראשית המאה עם המאות שקדמו לה. הנושאים החדשים המופיעים
במאה ה-19- הם:
* ההתמקדות הסוציאלית, הקריקטורה כסוג של אמנות אצל דומיה, ותאור היומיום שזוהי
ההיסטוריה בסיום המאה ולא המאורעות הגדולים.
* תפישת האמנות בסוף המאה שמה את הנושא הדידקטי של תחילתה בצד ומטפלת בעניינים
אחרים של הבעה ובעיות מתחום האמנות עצמה.
מה שאנו מכנים היום אמנות מודרנית. היה במאה ה19- תהליך פנימי בתוך האמנות ששינה
אותה מהיסוד.
פול גוגן Paul Gauguin 1848-1903
וינסנט ואן גוך 1853 - 1890 Vincent van Gogh
ג'ורג' סרה Georges Seurat 1859 - 1891
פול סזאן 1839-1906 Paul Cézanne
אנרי טולוז לוטרק Henri Toulouse-Lautrec 1864-1901
אדוארד מונק Edvard Munch 1863-1944
© כל הזכויות שמורות לד"ר תרצה יום-טוב